צער ואושר / מג מייסון

נפש מיוסרת, ספר מענג

בעוד פחות משעה יסתיים "יום בריאות הנפש הבינלאומי", ובאופן מקרי, זה גם היום שבו סיימתי ספר מעולה שעוסק בנושא הזה בדיוק. 

כמה מעולה? מעולה ברמה שאחרי ששמעתי אותו באודיו, באנגלית, אני ארוץ מחר לקנות אותו גם בעברית, בהארד קופי. כי זה ספר שחייב להיות בספרייה שלי. כי מתחשק לי למרקר בו משפטי מפתח. כי הוא ספר שאני מעזה לכנות "ספר חשוב". 

באנגלית זה נקרא Sorrow and Bliss ובסטוריטל הקריינות פשוט מושלמת

הספר מביא בגוף ראשון את הסיפור של מרתה, שבגיל 17 "התפוצצה לה פצצה קטנה במוח" ומאז טובי (וגם ממוצעי...וגרועי...) הפסיכיאטרים מנסים לעזור לה לנטרל אותה. 30 שנה ועשרות דיאגנוזות, פרוגנוזות, כדורים וטיפולים מאוחר יותר, למחלה של מרתה יש סוף סוף שם - אבל בגרסת האודיו יקראו לה "X" ובספר המודפס היא תקבל כינוי דומה. כי זה לא באמת משנה. משנה הסיפור האישי, משנות הנסיבות. משנה כל מה ש"X" מייצגת. 

נשמע קשה לעיכול? נשמע אפל ומריר ועצוב והכי לא "עמוק ברדודים"? 

אז זהו, שלא. או לפחות לא רק. 

איכשהו, "צער ואושר" מצליח באופן הכי הכי בריטי להיות גם מצחיק ושנון, גם ג'יין אוסטיני, גם רומנטי, וגם אחד מספרי המשפחה וההורות הכי טובים והכי רגישים שיצא לי לקרוא.
 

זה ספר שאני יודעת שאחזור אליו. ספר שלא אשכח. ספר שבו אפשר לאהוב את הגיבורה, לשנוא, לרחם, להתעצבן ולחמול עליה בתוך פסקה אחת. 

אני מקנאה בכשרון הכתיבה הפנומנלי של מג מייסון האוסטרלית, אבל יש לי תחושה שאני לא מקנאה בכלל בנסיבות חייה. כי כמו שהיא הצליחה לכתוב את מרתה ואת הדמויות שמסביבה, זה פשוט חייב להיות מבוסס על ניסיון אישי.