101 סיפורים / שלי מרכוס
הסיפור שלי עם ספרים
כשאני מנסה להיזכר לפעמים איזו מן ילדה הייתי בשנות השבעים והשמונים, עולות לי כל מיני אסוציאציות. כל מיני תמונות.
לפעמים זו הילדה האסטרונאטית (הפרעת קשב וריכוז, מי ידע אז על קיומך?), לפעמים הרזונת עם הפוני והאף, לפעמים החולמנית, לפעמים הלוחמנית.
אבל מה שבטוח, בכל תמונה מהעבר, בכל ורסיה של עצמי, לילדה הזו יש גם ספר ביד. הייתי תולעת ספרים על טורבו! קראתי 3 ספרים בממוצע בשבוע, ואני אשכרה זוכרת מריבות קשות עם ההורים שלי שמתחננים שארים קצת את הראש מהספר ואסתכל בנוף שמחוץ למכונית.
מכל הדברים של הילדות והנעורים, נדמה לי שאני הכי מתגעגעת לזה. ליכולת הקריאה המשוגעת שהיתה לי. איפה היא היום? באמת שאלה טובה.
שלא תבינו לא נכון, אני עדיין נכנסת לחנויות ספרים בהתלהבות של סייח ששוחרר מהאורווות בלי אוכף. מתפלשת לי בתקצירי ספרים חדשים, מגהצת עליהם כרטיסי אשראי בלי תחושות אשמה, ומעמיסה על הספרייה הביתית.
אבל למצוא את הזמן, לשבת, להתרכז ולקרוא ממש? לצערי, פחות. הרבה פחות.
ואחרי הווידוי הארוך, המביך והקורע לב הזה (מצטערת, פתאום נסחפתי...), אני בכל זאת רוצה להמליץ על ספר!
"101 סיפורים" של שלי מרכוס, הוא הספר שמעיר את הילדה הזו שבי. כי הסיפורים שבו קצרצרים, נפלאים ורגישים. כי תמיד יש להם פאנץ'. כי הם יוצרים עולם ומקימים דמויות מרתקות בטווח ריכוז של שני עמודים, גג שלושה.
את שלי, שמעבירה גם סדנאות כתיבה, אפשר לקרוא גם בדף שלה שלי מרכוס- סיפורים אבל אני אומרת – תקנו את הספר.
דפדפו באהבה ובאקראיות מסיפור לסיפור ומדמות לדמות. תרשו לעצמכם להרים כוסית עראק עם אליהו הנביא ועם עודד המת, להציץ אל חדר המיטות של הנחתום ואשתו, להימלט מהרכב המשפחתי עם ורד באמצע הנסיעה לחתונה באולמי יהלום, או לפרק במכות את אבא של עלמה גימל בחנייה של בית הספר, כמו איציק...
שלי המוכשרת הוציאה את הספר הזה (שהוא השני שלה, אחרי "עיניים שלי") בהוצאה עצמאית, אז אני לא בטוחה שתמצאו אותו בצומת או בסטימצקי. הנה לינק ישיר לרכישה, עם קוד הנחה מיוחד שיזכה אתכם בהנחה אם תקלידו בהזמנה: עמוקברדודים.
https://www.shellymarcus.com/1k7ii5g79
אה, ואם יש לכם איזה טריק שיחזיר אותי ליכולות הקריאה הפנומנליות של פעם, בבקשה תשתפו. אני נורא מתגעגעת.
בתמונה: הרזונת החולמנית עם הפוני בתמונה נדירה (ומפדחת) בלי ספר ביד
